תסכול קטלני: החולשה הציבורית של בנט עלולה להוביל אותו להרפתקה ביטחונית

א. ברירת דוד

לנפתלי בנט, כפי שרבים יודעים, יש עניין מיוחד בדמותו של דוד המלך. עניין מיוחד מאד. הוא מזכיר את דוד המלך בנאומיו, הוא מתייחס לדמותו בשיחות פרטיות, הוא אפילו העניק לילדיו שמות פרטיים הלקוחים מסיפורו של דוד המלך. בשביל בנט, דוד המלך הוא לא רק סמל, אלא דמות מופת, מודל לחיקוי שבהשראתו תיבנה ותיבחן מנהיגותו שלו.

אין כל פסול בכך שראש מדינה יישא עיניים למנהיג היסטורי דגול – אבל הולך ומתגבש הרושם שבנט לא רק מעריץ את דוד המלך, אלא רוצה ללכת בעקבותיו. וכאן הדברים עלולים לחרוג מעוד פרט טריוויה חביב על האיש בעל ששת המנדטים.

לפני זמן מה תיארתי כאן את "קריסת הקונספציה" של בנט ושקד – התפוררות התקווה שעם תמונות היחצ ממפגשים מדיניים ביחד עם תמונות הסלפי המאושרות מקואליציית ההרמוניה והאחווה, בשילוב הסיסמה "באנו לעבוד" – התמיכה בימינה תעלה, בנט יקבל לגיטימציה ציבורית רחבה והבייס הימני יחזור לחבק אותו. החלום הזה מתרחק, ובנט כנראה מתחיל להבין שהוא עומד להישאר ראש ממשלה מעבר, תחנה זמנית בדרך להעברת השלטון ליאיר לפיד ולשמאל, מבלי להותיר חותם מנהיגותי וללא בסיס תמיכה אורגני.

זו אולי ההבנה שהובילה אותו, ואת היועצת המדינית שלו, שמרית מאיר, למחשבה שיש לפתוח את ה"בייס" ולפנות לקהלים נוספים, מהמרכז ומהשמאל, גם אם זה אומר לאבד או לזנוח את האלקטורט הימני. ואם זה אומר לפצוח בפעלתנות מדינית נמרצת – תרתי משמע – עם רוח אוסלו צדדית – אז מדוע לא? אולי הוא יאבד את הימין סופית, אבל אולי יהיה לו פרס נובל על המדף – ואת אהדת השמאל, התקשורת, אירופה, הסטייט-דיפרמנט והלשעברים של מערכת הביטחון.

אלא שגם זה לא עושה סימנים של הצלחה: לבנט קשה להתרומם מדינית ותקשורתית. והגרוע מכל: שעון החול שלו מתקתק. גם אם יתניע תהליך מדיני, את הפירות יקצור מישהו אחר. עוד מדינה ערבית תיכנס להסכם אברהם? הקרדיט לנתניהו ואולי ליאיר לפיד. מהלך מדיני חדש ונועז? הוא יושלם בתקופת לפיד, ויירשם על שמו ועל מורשתו. בנט עומד להיכנס לנעליו של שמעון פרס: הוא ייזכר בזכות תרגיל מסריח, וגם הוא, במקסימום, יהיה מספר 2.

האופציה המדינית ירדה מהשולחן – וכעת נבחנת ברצינות יתרה עד מדאיגה האופציה הביטחונית, שאפשר לכנות אותה: ברירת דוד. סוג של מהלך אסטרטגי רחב היקף, בממדים תנ"כיים, שיכניס את בנט לפנתאון המנהיגים הדגולים. משהו נועז וגרנדיוזי יותר מתקיפת הכור הגרעיני בעיראק. זה מה שמסביר את הקו הלוחמני מול ארצות הברית – שלפיד כעת מנסה למזער את נזקיו בתמונות יח"צ חמימות עד דביקות ממפגשו החברי עם שגריר ארה"ב החדש. גם הפעם בהשראת היועצת המדינית, בנט רוצה להוביל מהלך אסטרטגי-ביטחוני משנה-משחק שירים את מדינת ישראל מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. כמו מלחמות דוד המלך.

הצרה היחידה היא שהוא עושה זאת בלי שום תמיכה ציבורית. וזה לא משנה כעת כמה רוח גבית הוא יקבל ממערכת הביטחון (והוא לא) או מהיועצת האנרגטית שהפכה למכתיבת סדר היום הביטחוני-תקשורתי-פוליטי בישראל. עם 6 מנדטים בפועל ובסקרים – אין לאף ראש ממשלה מנדט מוסרי לצאת למהלך ביטחוני שעלול להעמיד בסכנה קיומית את אזרחי ישראל. ושלא יהיו כאן ספקות: מהלך ביטחוני מהסוג שיהפוך אותו לדוד המלך עלול להצית סופה ברחבי המזרח התיכון.

זה נשמע כעת דמיוני, מסוג הדברים שאהבו להגיד על נתניהו – שהוא יבעיר את המזרח התיכון כדי לשרוד פוליטית. אבל לנתניהו היה ועדיין יש נכס שלנפתלי בנט אין ולא יהיה: תמיכת המונים, בייס יציב, לגיטימציה ציבורית נרחבת ובעיקר חזון מדיני-אסטרטגי שהוכיח את עצמו ושמפירותיו נהנים כעת בנט ולפיד בעצמם.
וכדי להפנים עד כמה נורת האזהרה האדומה הזו אקוטית, זיכרו שבנט הוכיח שאין לו בעיה להוליך שולל, שהוא אפוף בתחושה שהוא וממשלתו הם בגדר "נס" לעם ישראל, שהוא מאמין שהוא "הציל את מדינת ישראל". זיכרו את האובססיה לדוד המלך, וזיכרו עד כמה הוא נואש להותיר חותם, ולא לרדת מבימת ההיסטוריה כשהוא ספון במשרד הפנים ורואה בטלוויזיה איך ראש הממשלה לפיד, שנהנה מתמיכה ציבורית רחבה ממנו, עושה היסטוריה. בנט נדחק לפינה ושעון החול שלו אוזל: הפזיזות, שגעון הגדלות, הלך הרוח המיסטי וההבנה שהוא עומד להתנדף בעוד שנה וחצי בלי שום מורשת משמעותית – הם חומרי הגלם שמהם נכתבים דו"חות אמ"ן על מה שקורה בראשם של מנהיגים אחרים באזור.

ב. ברירת אביחי

ויש עוד דמות שרואה היום איך הקונספציה שלה מתרסקת: קוראים לו אביחי מנדבליט, ומה שקורה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק שבו השקיע את כל יוקרתו, משאביו, ותקוותיו מטיל כתם ענק על מקצועיותו ועל האתיקה של המערכת. מנדבליט ככל הנראה בלחץ. גם שעון החול שלו אוזל, וכל יום שעובר מצדיק את אי האמון הציבורי הגורף בתפקודו.

הוא ושותפיו באמת חשבו שזה יהיה קל. חלקם האמינו שנתניהו יתקפל ויתנדף. שהם יעשו שריר, והנאשם מספר 1 יזחל על הבירכיים, יחתום איפה שצריך, ויסתלק מהחיים הציבוריים. זה לא קרה, ובמקום זה קורה דבר הפוך: בכל יום מתבהרת יותר האובססיה הבלתי נשלטת שלו ושל המערכת. ובדיוק כמו בנט, גם הוא אפוף בתסביך משיחי. "בחסדי שמיים", אמר בשיחה שתוכנה הוקרא מפיו של גיא פלג בחדשות 12. נתניהו, לדבריו, הוא סכנה לדמוקרטיה, ל-DNA היהודי, ונחלצנו ממנו ב"חסדי שמיים".

אלה דברים שיוצאים מפיו של אדם מבוהל, אחוז פאניקה, שמבין שקרוב היום שבו יצטרך לתת דין וחשבון לציבור על האופן שבו נכנסה ישראל ברשלנות חובבנית ומתוך אובססיה אישית ונקמנית למיגרנה שלטונית. מבלי שאיש בחר בו, הוא מנצל את כוחו ואת סמכויותיו כדי לקבוע עבור אזרחי ישראל את מהי דמוקרטיה ומהו ה-DNA היהודי, ומודה בכך שגייס את כל כוחותיו ומשאביו לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה. צריך לומר את הדברים כפשוטם: מאזרחי ישראל חירותם הדמוקרטית ומשקלם של הבוחרים בקלפי נוטרל. זו לא רק פוליטיזציה בוטה של מערכת המשפט, זה גזל. הוא לקח מאזרחי ישראל את חופש ההצבעה שלהם – והוא עוד מטיף על "סכנה לדמוקרטיה" מגרונו של גיא פלג?

הקלון הזה עוד עלול להגיע יום אחד למשפט ציבורי בדרך זו או אחרת. בדיוק כמו בנט, הוא נמצא כעת עם הגב לקיר, בידיעה שהוא עלול להירשם בהיסטוריה כפיאסקו מקצועי וכאחראי ביודעין לפשע נגד הדמוקרטיה הישראלית. ולכן השאלה היא: מה הוא עלול עוד לעשות כדי להיחלץ מהמשפט ההיסטורי וכדי לסבך את המערכת? על הדעת עוד עולות אפשרויות: עוד חקירות, עוד כתבי אישום, עוד בלאגן. להשאיר את הכאוס באוויר.

אחרי מה ששמענו ממנו השבוע בחדשות 12, עולות שתי מסקנות הכרחיות: מנדלבליט לא יכול בשום אופן להרשות לעצמו זיכוי של נתניהו מעבירת השוחד. זיכוי של נתניהו פירושו המיידי הוא כתב-אישום ציבורי ומקצועי חריף נגד מנדבליט. וזה מה שמסוכן: תהיו בטוחים שעוד לא שמעתם ממנו את המילה האחרונה.